חוק הגנת הדייר

הגנה מסודרת כחוק על שוכרים.

אנשים שחיים בשכירות נתונים לא פעם לחסדיהם של בעלי הדירות ובקלות רבה, יכולים למצוא את עצמם מפונים מסיבות כאלו ואחרות. כדי להגן על דיירים מפינוי, בתקופת המנדט נחקק חוק, שנקרא חוק להגנת הדייר.

הרקע של החוק להגנת הדייר הנו סוציאלי ומטרתו, להגן על שוכרי דירה חסרי קורת גג אחרת ושאין בידם להשיג לעצמם קורת גג שכזו. הסיבה לחקיקת החוק נבעה ממצוקת דיור קשה שהייתה קיימת באותה התקופה.

החוק להגנת הדייר נועד כדי למנוע פינוי דיירים מבתים פרטיים ומבתי עסק עם תום החוזה וקובע, כי כל עוד השוכרים משלמים את דמי השכירות ומקיימים את תנאי החוזה, הם זכאים להיות מוגנים מפני פינוי, ברגע שהחוזה מסתיים.

החוק יצר בעיה מכיוון שהמציאות החברתית השתנתה וזכותו של הדייר אמנם מוגנת, אך זכותו הקניינית של בעל הנכס נפגמת, היות ולא מתאפשר לו, להעלות את מחיר השכירות. כתוצאה מכך, ההגנה על הדייר מפני פינוי במציאות החדשה, נעשתה פחות רלוונטית וחל צמצום ניכר בתקנות שנועדו להגנת הדייר.

בעיקרו, החוק המתוקן מאפשר העלאה מוגבלת מאוד של דמי השכירות, מסדיר את היחסים שבין השוכר המוגן לבין בעל הנכס, קובע תנאים למעבר זכות הדייר המוגן בירושה ומציין עילות בעבורן, כן ניתן לפנות את הדייר.

ישנם ארבעה סוגים של דיירים מוגנים האחד הוא דייר מוגן על ידי החוק מכיוון שנכנס אל הדירה לפני שנת 1940, התקופה בה נחקק החוק. השני הוא דייר מוגן שקנה את זכויותיו על ידי תשלום דמי מפתח, הסוג השלישי הוא דייר שהפך למוגן מכיוון שכך נכתב בחוזה השכירות שלו והסוג הרביעי והאחרון, הוא דייר מוגן, שקיבל את הזכות בירושה.

ברוב המקרים הדייר המוגן קונה את הנכס על ידי תשלום דמי מפתח במחיר נמוך יותר מהמחיר בשוק, כאשר כל חודש, הוא משלם תשלום סמלי, שלעיתים מסתכם בכמה מאות בודדות של שקלים, בעבור הנכס. התשלום הנ"ל אינו הופך את הדירה לשלו ואין לו שום בעלות עליה בטאבו אולם לא ניתן לפנותו מהנכס ולהשכירו לשוכרים אחרים, אשר ישלמו עבור הנכס, תשלום שהוא קצת יותר רלוונטי לתקופה הנוכחית